דרך פלא 
משהו  טוב קורה לך

 אומנות הברבור-לשחרר את הברווזון המכוער

מה ההבדל בין אומן לכל אדם אחר? לאומן יש הכרח לבטא את עצמו. אבל, כולנו מבטאים את עצמנו. האמצעים? בחירת האמצעי היא רק דרך לחבר בין האמירה לתוצאה. הסגנון והטכניקה. כולנו עושים זאת. האמירה? כל אחד אומר את דבריו. הלימודים המקצועיים? בזמן לימודים, לומדים על הדבר אך לאו דווקא חיים אותו. אם כך, מה ההבדל?

 

כולנו נולדים "אומנים" עם ההכרח לבטא את עצמנו.

 

כבר בגיל שנה אפשר לגלות את כישורי המשחק כשההורים טוענים שהילד לומד לתפעל אותם, כאילו יש לו כוונה...  ובהמשך, כשהילדים מציירים על הקירות וההורים צועקים ומוחקים את היצירה כאילו יש לילד כוונת זדון, או כשהם ממציאים סיפורים שההורים קוראים להם שקרים כאילו הוא מבין את המשמעות הנסתרת של דבריו... לכן,  בערך בגיל 7 הילדים פשוט מפסיקים ומקבלים על עצמם את עול החינוך, התרבות ורוח התקופה שנולדו אליהם. הם מוותרים על ההנאה מביטוי עצמי ללא כוונת רווח ורוכשים מיומנויות בשביל להרוויח עתיד מסודר. וזה לא רע. 

 

אני בטוחה שכל אחד ואחת שקורא את זה, יודע על מה אני מדברת כי זה לאבד את החלק היקר ביותר שיש בתוכנו לטובת עול תכתיבי הסביבה. בעייני הקטנטנים זה ממש ציווי לאבד את התמימות, היושרה והאמינות. הם לומדים בצורה של "העתק הדבק" ולכן, הם גם מתמלאים באכזבה, מרמור ושחיקה ברמה כזו או אחרת. הרגשות השליליים האלו מתבטאים לראשונה בגיל הנעורים, שהולך ומקדים עם החשיפה למידע. 

 

בגיל הנעורים, רוצים להיות מקובלים, מרגישים שלא מבינים אותנו, שלימדו אותנו דברים שהם רחוקים מהאמת, שהמציאות שונה... ודווקא אז, כשמתחילה לפעול יכולת הבחירה, מגלים שהציווי הזה מתוחזק היטב בהמשך גם במערכות החינוך, בצבא, באוניברסיטה ו... לאורך כל מסלול החיים. מרגישים שאין ברירה, מי רוצה להיות שונה? לא נורמאלי? מי רוצה להיות דון קישוט ולהילחם במערכות? זה הרגע שבו מאבדים את העשייה התמימה לטובת התמסרות לרצון להיות ילדים טובים. להסתדר ולהתברג במערכת. להיות כמו כולם. סותמים לגמרי את התמימות מאחורי דלת נעולה עם סורג ובריח. וזה לא טוב.

 

ההשלכות של סגירת התמימות מתבטאות בגיל מאוחר יותר לפי סגנון החיים של האדם. יש אנשים שחווים את זה בתקופות מעבר משלב לשלב בהתבגרותם. נזכרים בחלום נושן, פורץ איזה חשק "חדש" אך, מסלול החיים לא תמיד מאפשר להקשיב וליישם אז, מחכים לתזמון הנכון. ויש אנשים שחווים את זה מידי יום. מרגישים שיש בהם אש שרוצה לפרוץ החוצה אך, נדמה להם שמסלול החיים מאלץ אותם להישאר במקומם. כך או אחרת, חלקם יוותרו וימשיכו במסלול חייהם וחלקם יעזו ויפרצו את המסלול. 

 

נדמה לנו שהאומן, לא מוותר. הוא פשוט לא יכול. ההכרח שלו לבטא את עצמו גדול מכל תכתיבי החברה. האומן מתמרד במוסכמות ומעז.  הוא מוכן לשים את עצמו בחזית. להיחשף. לקבל ביקורת. לעבור תהליך קשה וכואב. מוכן לחיות בעוני, מוכן לוותר על החיים סביבו, העיקר ליצור. להתבטא באותנטיות. כלום לא מעניין אותו כי לאומן, יש מסירות נפש. האומן, מחוייב לשליחות שלו. אבל... אפשר לראות את מסירות הנפש הזו בתהליך ההורות, אמא ואבא המוותרים על רצונות שונים לטובת יצירת משפחה. עובדים מסורים למקום עבודתם. סטודנט המקדיש את מרצו וזמנו ללימודים ארוכי טווח עם מטלות רבות. 

 

כולנו אומנים מסורים. זה הטבע שלנו, לבטא את עצמנו, להתמסר, להנות ולעורר השראה. הבעיה היא, שאנחנו בוחרים להתמסר ולהתחייב לאחרים ובדיעבד, חושבים שעשינו טעות בבחירה שלנו. מאמינים שבעקבות הבחירה הזו, איבדנו את עצמנו. שאנחנו משלמים מחיר יקר. שהשקענו את כל המשאבים שלנו ובסוף, מה? בשביל מה? סתם? גם אם אנחנו רואים מה קיבלנו מהקמת משפחה, מעבודה מסוימת, מלימוד מסויים, יש נטיה להרגיש החמצה.

 

המחשבה שדברים היו יכולים להיות אחרת אילו... מחברת אותנו בחזרה לתמימות. כל בחירה שעושים, במקורה, היא תמימה. כל רצון הוא טהור כשלעצמו. אחר כך, מוסיפים לו כוונת רווח ואם זה לא יוצא כמו שרצינו, מחברים את זה לכוונת זדון. משחזרים את הגישה שרוכשים בינקות ומנציחים את המסקנות לעיל. וזה לא במודע. התמימות לא מודעת.
זה היופי בשושנה וגם הקוץ שלה. 

 

כל שיפוט נעשה בדיעבד. על מה שהיה. יש הרבה בעיות עם השיפוט בדיעבד, אחת מהן שהוא מתקשר לזיכרון והזיכרון מתעתע, לא מדויק ולא אמין. זה גורם לשיפוט שגוי. בתמימות. הבעיה השניה היא הבנה שגויה ותמימה. הצירוף הזה מוביל למסקנה שאנחנו טועים... וזה נכון. אבל, רק בשיפוט עצמו. 

אם אתם מתחילים להבין שבמקור, אין כוונת זדון, זה נכון (על מקור הרע-במאמר אחר). ואם אתם מתחילים להבין שהשקר של האחר לא מעיד עליכם דבר, אולי אתם גם מתחילים לתהות, מה עושים? אז, יש הרבה מה לעשות והדבר הראשון שאני ממליצה עליו זה לשים ברקס. בראש. לנשום עמוק. והתחילו לבחון את החיים שלכם בתמימות. נקו את הקוצים מהשושנה ותגלו שאתם כבר מזמן ברבורים. התחילו בקוץ אחד והתמקדו בו. 

 

1. סילחו לעצמכם על טעויות שעשיתם. המטרה היא להשביח את עצמנו על ידי לימוד ולא על ידי הענשה. לימדו איך להתבגר נכון.

2. בידקו את השיפוט שלכם, האם הוא מקדם אתכם לעשייה טובה יותר או מקבע אתכם למקומכם ומנציח ההתנהגות הפוגענית.

3. כל מסר שאתם מקבלים מהזולת, באופן טבעי, נחשב למאיים עליכם. אחרי שאתם נרגעים, בדקו את המסר בעין תמימה. כוונה טובה.
אני בטוחה שתופתעו ממה שתגלו. 

 

כולנו אומנים היוצרים את חיינו. תמימים, מסורים ומחוייבים. עושים את המיטב אך, מרגישים חסרים ולכן, חושבים שאנחנו לא במיטבנו. האמת היא, שזה השקר הגדול ביותר. אם אנחנו מסורים, מחוייבים ותמימים אנחנו הכי במיטבנו. נכון לאותו זמן! זה רק השיפוט בדיעבד שאומר לנו אחרת... שיכולנו לעשות אחרת, שהיה יכול להיות אחרת...
תזכרו, שיפוט בדיעבד הוא חכם על קטנים. תמימים:-)

 

אביה הבר, יוצרת ומדריכה לגישה חיובית ויצירתית

מלאכת מחשבת - מרעיון ליצירה במציאות.